סיפור בהמשכים
פרק 1
ישנתי, השינה שלי הייתה עמוקה לא הרגשתי בשום דבר חי מסביבי הרגשתי היחיד בעולם סוף סוף לבד האמת שממש התגעגעתי לתחושה הבודדת בלי מטפלות פסיכולוגים ואנשים סביבי סוף סוף אני באמת לבד אבל האמת שלא ידעתי זאת הרי ישנתי אבל בכל זאת התענגתי על כל רגע בודד שבו אין אנשים שמנסים להתחנף אליי ואני יכול להיות אני.
לפני יום
כמה אני מתגעגע לשמוע את אמא שלי אומרת פשוט תהיה אתה אבל החיים הם ממש לא תוכנית לבקשתך והיום אמא שלי חולה בסרטן קשה אבא שלי (אברהם)מנסה לנחם אותי אבל אני יודע אני לא טיפש אני יודע טוב מאוד שאמא חלתה במחלה סופנית ושאין לה סיכוי לצאת מזה אפילו שמעתי את הרופאים אומרים את זה ב-5 חודשים הראשונים אמא שלי יכלה לדבר בקושי אבל מהר מאוד המצב הדרדר והיא לא יכלה להזיז אף איבר בגוף זאת אומרת שהיא נהיתה אילמת מאז ששמעתי את הרופאים של אמא אומרים שזאת הולכת להיות מחלה סופנית הפחד גאה בי הפסקתי לתקשר והחבר היחיד שהיה לי אבד לי אחרי שהתרחקתי ממנו אפילו על אבא שלי כעסתי שהוא לא שמר על אמא כי בגללו היא נמצאת במחלה שתהרוג אותה היחידה שאני עדיין מחליף איתה מילה היא האחות הראשית של אמא היא מבינה אותי באמת היא בת 30 הרבה יותר מבוגרת ממני הרי אני בסך הכל בן 14 אבל בכל זאת היא היחידה שהבינה אותי בהתחלה באמת גם לא דיברתי איתה אבא שלי היה שולח אותי אליה כי רצה שאני יתחיל לתקשר אבל אני לא דיברתי כי ידעתי ברגע שאני ידבר הכל יפרוץ החוצה הבכי שלי הכעס שלי העצבות שלי ולא אני צריך להיות חזק בשביל אמא אסור לי לאבד תקווה אני צריך אבל אז כאשר דיברתי עם האחות הראשית(חנה)היא סיפרה לי שגפם אביה חלה בסרטן כשהיא הייתה קטנה ואז קרה משהו שהחלטתי שבגלל זה אני ידבר איתה היא בכתה היא הצליחה להוציא את כל הכעס שלה על אלוהים על הכל היא קיללה את כל מי שחי ולא עזר לאביה ניסיתי לדבר איתה באמת שניסיתי אבל זה היה לי קשה מדי והתחלתי לגמגם ואז ברגע שפתחתי את הפה כל הדברים יצאו אבל לא כמוה לא עברו מספיק שנים בשביל שאני יוכל לדבר על זה אז פשוט בכיתי הדמעות נזלו על המיטה באיטיות ונראה לי שעשינו קצת רעש כי פתאום אימי התעוררה וכאשר ראתה את שנינו בוכים נשבר ליבה בקרבה ראיתי את זה על העיניים שלה כאב לה היא רצתה למות וזהו היא הייתה יכולה בכל רגע נתון לפרק את המכשירים להוציא אותה מהסבל הגדול הזה שנקרא החיים אבל היא לא עשתה את זה ואני גם יודע למה היא לא רצתה לפגוע בי אבל גם אני לא רציתי לפגוע בה לכן בכוחות האחרונים שנותרו לי יצאתי מהחדר ופשוט לא הפסקתי לרוץ הבכי השתלט עליי רצתי ורצתי בלי הפסקה ראיתי את האחות קוראת לי מהחלון לחזור שאני לא יכול להסתלק ככה לא רציתי לברוח ככה לאמא שלי כי ידעתי שהיא שומעת הכל ומבינה ומהר מאוד היא תבין שעדיף שהיא תמות וזהו ואז גם הסבל שלה ייגמר וגם הסבל שלי הסבל היומיומי שאני חווה כל יום לראות את אימי במצב הנורא הזה בסוף במובן עייפתי מלרוץ אבל לא רציתי לחזור ואז פשוט נרדמתי בבוקר למחרת הרגשתי בודד סוף סוףקצת שקט קמתי לאט לאט ופתחתי את עיני אבל במקום זאת חיכתה לי הפתעה זאת חנה האחות הראשית היא בכתה ראיתי על פניה עצבות לא הבנתי למה ואז הבנתי זהו חשבתי לעצמי זה נגמר אין יותר לחץ אין יותר סטרס אין יותר בכי זה נגמר היא,היא מתה ועוד תיכננתי אם עצמי איך להגיע לאיפה שהיא לעולם הבא.
בפרק הבא
נכנסתי בצעד מהסס לפנימייה החדשה,הפחד גאה בי,כולם היו חברותיים חוץ ממני אבל לפחות נחמה אחת מצאתי את המקום המצויין להגיע אל אמא שלי.
פרק 1
ישנתי, השינה שלי הייתה עמוקה לא הרגשתי בשום דבר חי מסביבי הרגשתי היחיד בעולם סוף סוף לבד האמת שממש התגעגעתי לתחושה הבודדת בלי מטפלות פסיכולוגים ואנשים סביבי סוף סוף אני באמת לבד אבל האמת שלא ידעתי זאת הרי ישנתי אבל בכל זאת התענגתי על כל רגע בודד שבו אין אנשים שמנסים להתחנף אליי ואני יכול להיות אני.
לפני יום
כמה אני מתגעגע לשמוע את אמא שלי אומרת פשוט תהיה אתה אבל החיים הם ממש לא תוכנית לבקשתך והיום אמא שלי חולה בסרטן קשה אבא שלי (אברהם)מנסה לנחם אותי אבל אני יודע אני לא טיפש אני יודע טוב מאוד שאמא חלתה במחלה סופנית ושאין לה סיכוי לצאת מזה אפילו שמעתי את הרופאים אומרים את זה ב-5 חודשים הראשונים אמא שלי יכלה לדבר בקושי אבל מהר מאוד המצב הדרדר והיא לא יכלה להזיז אף איבר בגוף זאת אומרת שהיא נהיתה אילמת מאז ששמעתי את הרופאים של אמא אומרים שזאת הולכת להיות מחלה סופנית הפחד גאה בי הפסקתי לתקשר והחבר היחיד שהיה לי אבד לי אחרי שהתרחקתי ממנו אפילו על אבא שלי כעסתי שהוא לא שמר על אמא כי בגללו היא נמצאת במחלה שתהרוג אותה היחידה שאני עדיין מחליף איתה מילה היא האחות הראשית של אמא היא מבינה אותי באמת היא בת 30 הרבה יותר מבוגרת ממני הרי אני בסך הכל בן 14 אבל בכל זאת היא היחידה שהבינה אותי בהתחלה באמת גם לא דיברתי איתה אבא שלי היה שולח אותי אליה כי רצה שאני יתחיל לתקשר אבל אני לא דיברתי כי ידעתי ברגע שאני ידבר הכל יפרוץ החוצה הבכי שלי הכעס שלי העצבות שלי ולא אני צריך להיות חזק בשביל אמא אסור לי לאבד תקווה אני צריך אבל אז כאשר דיברתי עם האחות הראשית(חנה)היא סיפרה לי שגפם אביה חלה בסרטן כשהיא הייתה קטנה ואז קרה משהו שהחלטתי שבגלל זה אני ידבר איתה היא בכתה היא הצליחה להוציא את כל הכעס שלה על אלוהים על הכל היא קיללה את כל מי שחי ולא עזר לאביה ניסיתי לדבר איתה באמת שניסיתי אבל זה היה לי קשה מדי והתחלתי לגמגם ואז ברגע שפתחתי את הפה כל הדברים יצאו אבל לא כמוה לא עברו מספיק שנים בשביל שאני יוכל לדבר על זה אז פשוט בכיתי הדמעות נזלו על המיטה באיטיות ונראה לי שעשינו קצת רעש כי פתאום אימי התעוררה וכאשר ראתה את שנינו בוכים נשבר ליבה בקרבה ראיתי את זה על העיניים שלה כאב לה היא רצתה למות וזהו היא הייתה יכולה בכל רגע נתון לפרק את המכשירים להוציא אותה מהסבל הגדול הזה שנקרא החיים אבל היא לא עשתה את זה ואני גם יודע למה היא לא רצתה לפגוע בי אבל גם אני לא רציתי לפגוע בה לכן בכוחות האחרונים שנותרו לי יצאתי מהחדר ופשוט לא הפסקתי לרוץ הבכי השתלט עליי רצתי ורצתי בלי הפסקה ראיתי את האחות קוראת לי מהחלון לחזור שאני לא יכול להסתלק ככה לא רציתי לברוח ככה לאמא שלי כי ידעתי שהיא שומעת הכל ומבינה ומהר מאוד היא תבין שעדיף שהיא תמות וזהו ואז גם הסבל שלה ייגמר וגם הסבל שלי הסבל היומיומי שאני חווה כל יום לראות את אימי במצב הנורא הזה בסוף במובן עייפתי מלרוץ אבל לא רציתי לחזור ואז פשוט נרדמתי בבוקר למחרת הרגשתי בודד סוף סוףקצת שקט קמתי לאט לאט ופתחתי את עיני אבל במקום זאת חיכתה לי הפתעה זאת חנה האחות הראשית היא בכתה ראיתי על פניה עצבות לא הבנתי למה ואז הבנתי זהו חשבתי לעצמי זה נגמר אין יותר לחץ אין יותר סטרס אין יותר בכי זה נגמר היא,היא מתה ועוד תיכננתי אם עצמי איך להגיע לאיפה שהיא לעולם הבא.
בפרק הבא
נכנסתי בצעד מהסס לפנימייה החדשה,הפחד גאה בי,כולם היו חברותיים חוץ ממני אבל לפחות נחמה אחת מצאתי את המקום המצויין להגיע אל אמא שלי.